הי שרי

אני קוראת את הפוסטים שלך נהנית ומחכימה יצא לי גם לשמוע אותך בכמה הרצאות ונהנתי והחכמתי מאד

תודה!!!

יש לי שאלה שמטרידה אותי בענייני מוגנות.

הילד שלי בן 9 נפל בדרך הביתה וממש לא הצליח לדרוך על הרגל הוא ניסה להתקשר לבעלי ולא השיג אותו.

במקרה ממש ובסיעתא דשמיא עבר שם קרוב משפחה. הבן שלי לא מכיר אותו, וגם הקרוב לא זיהה אותו בוודאות ושאל אותו: אתה הבן של…, נכון?. הקרוב ניסה להתקשר לבעלי ולא הצליח להשיג אותו, אז לקח את הילד באוטו, העלה אותו הביתה ודפק איתו בדלת.

הקרוב סיפר לי שהתלבט מאד אם לקחת את הילד באוטו, כי הרי אני בטח מחנכת אותו למוגנות והילד לא מכיר אותו, ומצד שני – היה חייב לעזור לו.

התבלבלתי מול הילדים. הרי אני חוזרת ואומרת לא להכנס לרכב של אף אחד וכו׳. מצד שני גם אני עצמי היתי עושה אותו דבר ולוקחת ילד פצוע הביתה.

באמת מטריד אותי מה אמורים להגיד לילדים במקרה כזה, ובמקרים נוספים כשנתקלים בצורך – כששכן מציע לקחת הביתה מהחיידר, או כל מיני דברים אחרים שנראים כהגיוניים.

אשמח לשמוע ממך איך לבדל את הגבולות לנו ולילדינו.

תודה רבה ממש!!!

אוקי, אז יש לי כמה דברים להגיד על השאלה הזאת.

א. השאלה לא מתחילה בגלל שמדובר בבן אדם שהילד לא מכיר.

אחזור ואזכיר, או אחדש למי שחדשה כאן:

תשעים אחוז מהפגיעות מתרחשות על ידי בן אדם שהילד מכיר ונותן בו אמון.

אז מה הדיון?

העובדה שהילד לא הכיר את הקרוב לא רלוונטית. גם במקרה בו מדובר בבן אדם שהילד מכיר הדיון הוא אותו דיון.

ב. כלל מוגנות מספר אחד אומר: אבא ואמא תמיד יודעים איפה אני נמצא ועם מי.

הכלל הזה לא נוגע רק לשהות שלי עם אנשים זרים, אלא עם כל אחד וכל מקום בעולם.

אמא יודעת שאני בבית הספר? אני לא בגינה.

אמא יודעת שאני אצל חברה? אני לא הולכת למכולת

אמא יודעת שאני בגינת החרובים? אני לא הולך לשום גינה אחרת.

כל שינוי מקום דורש בקשת רשות, או בגיל מבוגר יותר – עדכון.

חשוב ללמד את הילדים את הכלל הזה לא ככל משמעתי שנועד להצר את צעדיהם ולמרר את חייהם, אלא כצורת התנהלות בבית.

כדאי גם, במידת האפשר ובמידה מתאימה, לשתף גם אותם כאשר אתם, ההורים, יוצאים מן הבית, לכמה זמן בערך, ובמידת האפשר גם להגיד להם לאן אתם הולכים (גם ״סידורים של אמהות״ זה מצוין, לא צריך להגיש פירוט). ברור שהורים לא חייבים לדווח לילדים שלהם מה הם עושים, אבל כדי להטמיע את הכלל הזה באוירת שיתוף – אני ממליצה כן לעדכן אותם מידי פעם.

הדבר נוגע כמובן גם לטרמפים. אם אמא יודעת שאני חוזר מהלימודים ברגל – אני לא יכול להיות בתוך רכב, לא משנה של מי, בלי שבקשתי ממנה רשות או עדכנתי אותה.

ג. לכל כלל יש יוצאים מן הכלל, כמובן. ומקרי חירום הם יוצאים מן הכלל.

כאשר קורה מקרה חירום – הכי טוב לעדכן את ההורים. אבל אם ההורים לא עונים, אי אפשר להתקשר, הדבר קורה בשבת – צריך להפעיל שיקול דעת ולהעזר במבוגרים מהסביבה במידת הצורך.

חשוב להדגיש שבדיוק בגלל הסיבה הזאת ילד שלא יודע לבצע שיקול דעת – לא אמור ללכת לבד ברחוב. זה שילד יודע לבד את הדרך מהבית לגן – לא אומר שהוא יכול ללכת בה, גם אם אין כביש.

הילד צריך להיות מסוגל להפעיל שיקול דעת במקרה שבו השער נעול, נקרע לו הסנדל, יש חפץ חשוד, מכונית חוסמת את המדרכה והוא צריך לרדת לכביש ועוד.

אם הילד לא יודע לשקול – הוא אמור להיות מלווה על ידי מבוגר כאשר הוא יוצא מהבית.

חשוב גם ללמד את הילדים לחשוב על מקרים יוצאי דופן, ולשחק איתם משחקי ״מה היית עושה אם…״ מידי פעם. אפשר לנצל מקרים שבהם את נמצאת איתם ברחוב וקורה אירוע חריג, ולשאול אותם מה היו עושים אן היו נתקלים בארוע החריג כשהם לבד.

ד. מקרים חריגים הם הזדמנות פז ללמד דוקא את הכלל עצמו.

חשוב להדגיש לילדים שרק במקרה חירום אנחנו עוברים על הכלל, ולכן בכל מצב אחר אנחנו מקפידים עליו היטב.

ה. בכל מצב שבו הילד עשה שיקול דעת, גם אם שיקול הדעת היה שגוי בעיניך – חשוב לשבח אותו ולהחמיא לו מאד, ולמצוא הזדמנות אחרת לתקן אותו וללמד לשקול אחרת.

(וזה נוגע לכל נושא, לא רק למוגנות).