זו היתה לירון מקופת חולים כללית שרצתה להזכיר לי את התור שיש לנו מחר לרופא השיניים.

גרדתי במטפחתי במבוכה מהסיבות הבאות:
א. כל בני המשפחה שלנו היו אצל רופא שיניים בחודש האחרון.
ב. לירון המדוברת היתה נשמעת צעירה מאד, ותהיתי אם כללית עוברים על החוק של העסקת קטינים.
ג. אנחנו בכלל בקופת חולים מאוחדת.

הסתבר ששנה של העדר מסגרת + חודש וחצי של סגר + למידה חלקית ביותר בקפסולות + נגישות גבוהה לטלפון בגלל ה'למידה' במרחב הקולי – גרמו כולם לאופנת 'מתיחות' בכיתה של הבת שלי.

אז אם חשבתי שמתיחה שנועדה לשלוח אותי מחר לביקור שווא אצל רופא השיניים, או לפחות לאבד את האמון ביומן שלי (בזכרון כבר איבדתי אותו מזמן) היא הכי גרועה שיכולה להיות – באה הבת שלי ולימדה אותי שלא.

באחת הכיתות, באחד מבתי הספר, באחת הערים (אני מטשטשת פרטים) התקשרה בת אחת (להלן בת א') לבת אחרת (להלן בת ב'). בת א' שמה את השיחה על רמקול ולא סיפרה לבת ב' שלשיחה מאזינות כמה חברות שנמצאות איתה בחדר. בת א' גרמה לבת ב' להגיד כמה דברים אישיים מאד, ששודרו הישר לאזני החברות שישבו שם והרגישו מצחיקות נורא.

הסיפור הזה זעזע אותי ברמה שאני לא יכולה לתאר. הוא דומה בעיני מאד למקרים המזעזעים של הפצת תמונות אינטימיות בקבוצות ווטסאפ כיתתיות, מקרים שגרמו לנזקים נפשיים עצומים עד כדי אובדנות. מעבר לבין אדם לחברו – יש פה סוגיה שמשום מה אנחנו חושבים שאנחנו כציבור פטורים ממנה – מוגנות ברשת.

גם אם נניח שלילדים שלנו אין נגישות לרשת (וגם ההנחה הזאת צריכה להעשות בזהירות, רבה מאד), קוי הטלפון מהוים גם הם עולם וירטואלי, ואנחנו צריכים ללמד את הילדים להתנהל בו כמו במרחב וירטואלי. בזהירות עצומה.

אז הנה כמה כללים מעשיים שכדאי להנחיל לילדים. כמו בכל נושא המוגנות – בכיף, ברוגע, תוך הסברת רציונל. תהיו בצד שלהם, ככה הם יהיו בצד שלכם.

כמו במציאות, כמו ברשת, כך בטלפון:

א. לא מחייגים למספרים שלא מכירים, כמו שלא נכנסים לבתים שלא מכירים.
בזמן הלמידה מרחוק הבת שלי גילתה שלכל בתי הספר של החינוך העצמאי קוי טלפון שמתחילים באותה קידומת של חמש ספרות. היא כמובן התחילה להתנסות בסדרות אקראיות של הספרות הנותרות והקשיבה למגוון מרחבים-קוליים ברחבי הארץ (רק אחרי שהיא סיימה להקשיב לכל השיעורים שלה, כמובן וכמובן. שישמור אותי אלוקים, אולי מורות שלה קוראות את הפוסט הזה).
היא עצרה את עצמה כשהגיעה למרחב קולי בו היתה צריכה להקיש 71 לכיתת הבנים ו72 לכיתת הבנות, הוכתה בהלם מהרעיון ובאה לספר לי. ילדה עם תושיה, תודו! זו היתה הזדמנות נפלאה להסביר לה מה מסוכן בהתנהלות כזו, ושהיא יכולה להגיע גם לקוים עם תוכן שיזיק לה.

ב. לא מדברים עם מי שלא מכירים, לא בטלפון ולא במציאות.
אם מישהו לא מוכר מנסה ליצור קשר – מנתקים מיד את השיחה.
ממש בשבוע שעבר צלצל אלי מישהו בקשר ל״תרומה שאמרו לי שאתם צריכים״. ניתקתי מיד את הטלפון ושמחתי מאד שהארוע קרה לעיני הילדים שלי. זו היתה הזדמנות לחנך ולהדגים בלי ״לעשות שיחות״, סתם ככה, בתוך מציאות החיים הטבעית. זו היתה גם הזדמנות לבחון ביחד את הסקרנות שמתעוררת בנו בעקבות טלפונים כאלה, ובעיקר את פחד ההפסדה. וללמוד שצריך לנטרל אותם. כי אדם שרוצה לתרום כסף קודם כל יתרום אותו למי שצריך, לא לנו, וגם יעשה זאת בצורה יותר מותאמת.
חשוב להסתכל על פחד ההפסדה הזה, כי הוא גורם משמעותי ביותר בהטרדות ברשת. הוא גורם לנו לא לנתק מגע באופן מיידי, כי אולי אולי יש פה משהו שנפסיד. חשוב לדעת שכנראה נפסיד הרבה יותר אם נשאר על הקו.

ג. לא נותנים מידע פרטי לאנשים מעבר לקו.
(כן, חמודים. להגיד 'אמא במקלחת' זה מידע פרטי. בהחלט).
שם, כתובת, גיל, מי בבית ומי לא בבית – כולם נחשבים למידע פרטי.
גם אם הדובר מעבר לקו מזדהה כמנהל בית הספר, ועד הבית ואראלה ממפעל הפיס ביחד – לא נותנים מידע. מעבירים את הטלפון לאמא.

ד. לא מתחזים, לא משקרים, לא מעלים חברות לועידה או להאזנה בלי לעדכן את כל הנוכחים והנוכחיות.

ה. לא מדברים בטלפון אחרי עשר בלילה! רחמים! שיהיה פה קצת שקט בבית הזה! אז מה אם חופש עכשיו?