ככלל, אני לא מאמינה בהפחדה כחלק מחינוך למוגנות.
הפחדה כחלק מחינוך ומניעת סכנה יכולה להתבצע כאשר מתקיימים שלשה תנאים:
א. הסכנה מוחשית וברורה
ב. יש התנהגות פשוטה, קלה וברורה שמונעת את הסכנה בוודאות, או בסבירות גבוהה.
ג. הדבר המסוכן לא נעשה בידי אדם, ובמזיד.

דוגמה: דריסה
א. הסכנה מאד ברורה – רכב שפוגע באדם.
ב. יש התנהגות מאד פשוטה שבסבירות גבוהה מונעת את הסכנה – כללי זהירות בדרכים.
ג. הדבר המסוכן אמנם נעשה בידי אדם, אך לא במזיד.

פגיעה לא עונה על אף אחד מהתנאים הנ״ל.
הסכנה לא ברורה לילדים, אין התנהגות ברורה וחד משמעית שתמנע אותה, והיא נעשית בידי אדם ובמזיד.

ֿלכן הפחדה פשוט לא אמורה להיות חלק מתוכנית הלימודים בענין הזה.

בנוסף, מכיון שאי אפשר לאפיין פוגע על פי מראה חיצוני, ולהזהיר ילדים רק מאנשים שיש להם כתר של פוגע, אנחנו בעצם נזהיר את הילדים מסכנה שנמצאת בכל מקום, בכל זמן ועם כל אחד.

זה בלתי אפשרי לגדול בבטחה ככה.

מה כן? הנה ליבת המוגנות לתפיסתי:

אנחנו לא מלמדים את הילדים להזהר מאנשים, אנחנו מלמדים את הילדים להזהר ממעשים.

כל הפוקוס שלנו בחינוך למוגנות עובר מ״יש אנשים רעים בעולם״ ל״יש מעשים שאסור לאף אחד לעשות״ או ״המעשה הזה לא מתאים בהקשר הזה״.

גדלי אותם בנחת, או לפחות תנסי,
שרי.